ברחבי הרשתות החברתיות מסתובבת בימים האחרונים תמונה ויראלית שמעוררת סוג של סערה. מצד אחד רואים בה רכב אמריקאי כבד משנת 1973—מדגם קרייזלר קלאסי, מצד שני: רכב מודרני חדש, כנראה משפחתית יפנית. שני הרכבים היו מעורבים בהתנגשות, אבל התוצאה הפוכה ממה שאולי היינו מצפים: דווקא הרכב החדש הרוס לחלוטין. לעומתו, הקרייזלר הישן נראה כמעט שלם – אולי טיפה שריטות, אולי טמבון עקום, אבל אין שום זכר למחיצה של תא הנוסעים.
המראה הזה, שמופיע כצילום סטילס באינספור פוסטים עם כיתובים דרמטיים כמו "ככה בנו פעם!" או "האם ויתרנו על בטיחות בשביל עיצוב?", מעורר מחדש את אחת השאלות הוותיקות בעולם הרכב: האם מכוניות חדשות באמת בטוחות יותר ממכוניות ישנות, או שפשוט הקרב על חסכון בדלק, עיצוב עתידני ומכירות השאיר את הבטיחות מאחור? כדי להבין את התשובה, חשוב להבדיל בין איך שרכב נראה אחרי תאונה לבין מה שבאמת קרה לאדם שבתוכו.
העיקרון שמאחורי "קמטי הפח"
זה אולי יפתיע אתכם, אבל ברכב מודרני, מעיכה היא לא כשל – היא תכנון. החל משנות ה־70, ובעיקר מאז שנות ה־90, החלו יצרניות הרכב לשלב מה שמכונה "אזורי קריסה" (Crumple Zones) – אזורים מתוכננים מראש להימחץ בצורה מבוקרת בזמן תאונה.
החלק האחורי כמעט לא נפגע (פייסבוק)המטרה ברורה: במקום שהאנרגיה של ההתנגשות תעבור ישירות אל תא הנוסעים ואל גוף האדם – הרכב "סופג" את האנרגיה בעצמו. סוג בולמי זעזועים, רק הרבה יותר קיצוניים. החזית מתעקמת, הפגוש מתרסק, המנוע אולי ניזוק, אבל הנוסעים בפנים – בזכות חגורות, כריות אוויר ותכנון הנדסי מדויק – שורדים במצב טוב יותר.
לעומת זאת, רכבים ישנים, כמו הקרייזלר שבתמונה, נבנו בתקופה אחרת לחלוטין. הם עשויים פלדה עבה וכבדה, ללא אזורי קריסה ייעודיים, עם שלדה קשיחה שממשיכה קדימה כמעט בלי להיכנע. אבל זה בדיוק העניין: כשאין ספיגה של האנרגיה במבנה, הגוף של הנהג סופג אותה. וזה כבר מסוכן.
מבחן המציאות: מה אומרים מבחני הריסוק?
בשנת 2009, ארגון IIHS האמריקאי ערך ניסוי שהפך לאבן דרך בהסברה הציבורית על בטיחות בדרכים. הם הפגישו רכב משנת 1959, שברולט בל אייר, עם רכב משנת 2009 – שברולט מאליבו. התוצאה? הבל אייר, למרות מראה "חזק" וחזית שלא התעקמה כמעט, פשוט לא הגנה כלל על הנהג.
תא הנוסעים קרס, ההגה חדר פנימה, ובמונחים של פיזיקה – האנרגיה זרמה ישירות אל גוף האדם. לעומת זאת, במאליבו החדשה, חזית הרכב נמעכה בצורה קשה, אבל תא הנוסעים נשמר, והבובה שבתוך הרכב הייתה מוגנת יחסית. המסר היה ברור: מעיכה נראית רע, אבל מצילה חיים. זה לא פגם – זו טכנולוגיה.
תא הנהג נראה מוגן ברכב החדש (פייסבוק)אז למה בכל יש תחושה שמכוניות פעם היו "יותר חזקות"?
זו תחושת בטן, שמתבססת על חומרי הגלם. פעם בנו רכבים מברזל יצוק, עבה, חסר פשרות. הדלתות היו שוקלות כפול, השלדה הייתה קשיחה, והתחושה הכללית הייתה שאתה יושב בתוך טנק. אין ספק שהרכבים הישנים נותנים תחושת עוצמה ומאסיביות שלא קיימת היום.
אבל חשוב להבין שהתחושה הזו לא בהכרח שווה לבטיחות. בעידן ההוא לא היו כריות אוויר, לא חיישנים, לא מערכת שמירה על נתיב, לא בלימת חירום אוטונומית, לא מצלמות 360 ולא שלדות שמתוכננות להציל חיים בזוויות שונות של פגיעה. המעבר למתכות קלות יותר, סגסוגות אלומיניום, חומרים מרוכבים ואפילו פלסטיק – נועד לא רק להפחית משקל ולחסוך בדלק, אלא גם לאפשר תכנון מדויק יותר של מנגנוני בטיחות.
גם שיקולים סביבתיים משחקים תפקיד
בנייה של רכב מברזל עבה ושכבות מתכת עבות יוצרת משקל עצום. רכבים ישנים שוקלים לעיתים קרובות טון יותר ממקביליהם המודרניים. המשקל הזה גורם לבזבוז דלק, לפליטת מזהמים גבוהה יותר, וללא מעט בעיות של תמרון ובלימה. לעומת זאת, רכב קל יותר, כשהוא מתוכנן נכון, מציע לא רק בטיחות משופרת, אלא גם חיסכון אנרגטי וניידות חכמה יותר.
הכותב שי לב שימש בעבר כעורך הראשי של אתר ONE ובימים אלו עורך את מדור האזור המוטורי באתר.
רוצים לדעת ראשונים על כל כתבה במדור האזור המוטורי? היכנסו לתפריט באפליקציית ONE בסמארטפון, בחרו “התראות” וסמנו את האזור המוטורי. נתראה בכתבה הבאה